הדרך ממקדש 11 ל 12 אמורה להיות קשה במיוחד וכך הדבר. הפיצוי על המאמץ הוא הטבע הנפלא, הציקדות היפניות, שלא כבנות דודן מהמרחב הים תיכוני, ממש מזמרות. כל הדרך הולכים על מרבד עבה של עלווה וענפים שנפלו בטייפון ביחד עם עצים שלמים, השבילים סחופי מים ויובלים שוטפים את הדרך. התחלנו ארבעה, קגיאמה (הורה לי לקרוא לו קאגי) שומר על קצב איטי בגלל הנזקים בברכים ולכן ניפגש רק בריוקאן. איתי מר טויוטה, עוד אחד שעושה חלק מהדרך וצירפנו את ההולך שלי מהיום השני לאחר שמצאתי את המגבת שלו על הדרך. אני נחשב ליצור מוזר אך ג׳סטה שכזו מחברת מאד. אני מקדים מאוחר לאחר שחזרתי מהאונסן של הריוקאן, אך הפעם עם הדרכה צמודה. הייתי זקוק לכמה ליטושים. אחרי יום כה תובעני, שהייה במים החמים למשך כמעט חצי שעה, עושה את העבודה. אני מוברש וממורק.
וחזרה לדרך של היום שהיתה קשה מאד אך שפויה לחלוטין. היפנים נחים עשר דקות במחצית העליה של 500 או 600 מטר ומד הגובה תאם את נקודות המנוחה בשטח, בדמות של מקדש קטן וצלמיות בודהה מעוטרות סינרי בד.
מקדש 12 עתיר תיירי מכוניות ואוטובוסים והדרך אליו מלווה בכל סוגי בודהה האפשריים. הירידה ממנו לכיוון הריוקן תלולה אך שוב, היער, הציקדות, הנחלים והחקלאים שפוגשים במורד הדרך, מהווים פיצוי ראוי למאמץ.
והערה להולכים: לעולם אל תתנו את נעלי ההליכה שלכם לתיקון. בקמינו דה סנטיאגו כבר הייתי במצב קטסטרופלי עם יבלות שהשפיעו על ההליכה שהשפיעה על השרירים וכו׳. ההליכה היום שהיתה קשה מהיום הראשון בקמינו בתוספת 27 ק"מ של אתמול, לא הותירה יבלת קטנה אחת או סבל כלשהו. מי צריך רופאים?
הגענו בשלש לריוקן, קגיאמה הגיע בחמש לאחר שדאגה קלה עלתה בלב. הוא מספר שעם הברך המנותחת הוא נאלץ לרדת בקטעים מסויימים כשהוא הולך לאחור.
תובנת הערב: מדוע ליפנים רגלים עקומות? זה מכיוון שאת נעלי הבית הם משאירים בכניסה לחדר כשהחרטום מופנה לעברו. ביציאה הם מסובבים את הרגלים כדי להכנס מכפכפים וברור שזה משאיר אתם מגיל צעיר עם רגלי ״0״.
קגיאמה על הפנים. מחר ילך לבדיקה בבית חולים וייתכן שיאלץ לנוח לפני שימשיך. כנראה שאמשיך עם טטסואו
Tetsuo
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה