יום 35, 7 באוקטובר 2011

88 temples are behind me. Safe and sound I'm at my last Ryokan here in Shikoku Island.

It was a unique experience. Hopefuly all my Hebrew writing will be translated and you'll have the opportunity to learn about Japan you may not know. Hope you'll be able to  learn about the wonderful people of this island, their big heart which overflows the rivers, mountains and seas they are surrounded by. I do not feel as if I concoured something, it was a mission I wanted to accomplish and I am glad I did but with great  humble towards the magnificant people I met and specially to Sanae who simply wanted to do good before she'll depart to her final voyage. I could not accomplish the trip without her help during Typhoon days. 

Thnks to Mari who joined me for a whole week. She is the ultimate guide and teacher to be with when you are in Japan and last but not least my admired Wendy Lugasi. She made it possible on a daily basis!! 

Chanoch Nuki san - Japan

 

המחצית השניה של היום, היום בו סיימתי את המשימה ולא סיפרתי במייל הקודם. כל דבר בעיתו. Okuboji הוא מקדש 88. הטיפוס והירידה אליו היוו סיום נאות למסע שנמשך 35 יום. הספר עימו אני הולך מציין שהמסע אמור להמשך בין 35 ל- 40 יום. ומכיוון שהנשמה הטובה Sanae חסכה לי כמה ימי הליכה, ההערכה כנראה נכונה.

טלפנתי לסנאה שוב ושוב והיא לא ענתה. אחרי ימים שבה אלי וסיפרה שהיא בבית חולים. מצבה לא מזהיר. לפני כמה ימים צלצלתי והיא סיפרה שהיא עוברת לסביבת טוקיו כדי להיות בבית חולים שיוכל לטפל בה. היום, כשעמדתי מול ההונדו, הוא המקדש הראשי, חשבתי עליה ובניגוד למנהגי כשאני לבד, הדלקתי נר, הדלקתי בו שלשה מקלות קטורת, הקשתי בפעמון המקדש וחשבתי עליה. 

אני שמח לסיים את המסע המאתגר הזה אך ללא אופוריה וללא הרמת ידיים לאויר. במסלול כה ארוך פגשתי הרבה מאד אנשים ועם רב רובם לא יכולתי לתקשר אך את כולם אני אוהב. הם יפנים נדיבים, טובי לב, מוכנים לעזור ללא כל יכולת לממש את רצונם בגלל מגבלות השפה והם כולם שומרי מסורת. הם אינם דתיים, אין עליהם כל חובה דתית כלשהי, אין תרי״ג מצוות ואין איסורי יומיום שמחייבים הנחייה מחכם באשי כלשהו. אם יזדמן להם לעבור ליד מקדש, מיעוט ייכנס לתוכו    המקדש הוא מקום שטוב להכנס אליו אם רוצים לבקש משהו אך אל תטעו, הם יודעים שדבר לא ישנה. 

היפנים בעיני הם המרתקים באנשים. אלפי שנים לא נטמעו בקרב אחרים והמסורת שלהם נשמרת בסובלנות בלתי מובנת לצד אימוץ כל טכנולוגיה אפשרית. הם חקלאים נצר לחקלאים של מי יודע כמה מאות ואלפי שנים ובני הכפר ממשיכים לקיים את החקלאות שאינה קשורה לאורז באופן שאבות אבותיהם נהגו לעשות. הם אוכלים כולם את אותו אוכל, בוקר צהרים וערב וכנראה שהגברים שותים את אותה בירה Asahi.

מחר אשים פעמי לכיוון קיוטו ואתחיל בסידורים להקדים את הטיסה. אם יתאפשר, אשמח להשאר עוד יומיים בעיר הנפלאה הזו ולנסות להיות מונהג ומובל עלידי אבי או מי מאנשי Windows to Japan

מוזר אך מכל אלה שפגשתי והם דוברי אנגלית היו אלה נשים. בארוחת הערב האחרונה ישבה מולי  Yoko, שפתחה בשיחה באנגלית. היא הראשונה שפגשתי, הנרו אישה בודדה ומחר היא משלימה את המשימה בטיפוס למקדש אחרון שלה. קשה להאמין שהאנגלית כה רצוצה למרות ששהתה באוניברסיטת מישיגן כלבורנטית במשך שנתיים תמימות. היא מעידה על עצמה שהיא פשוט התביישה לפתוח את הפה במשך שנתיים. היא רצה מרטון באופן סדיר. בעזרתה הבנתי לאן פניהם של שני המבוגרים הנוספים בשולחן. הם סיימו מסע מכונית והם בדרכם למקדש מס׳ 1 כי אחד מהם שכח את הפתק/צלמית של בודהה. כפיתי עצמי עליהם ולאחר נסיעה די לא נעימה בכבישים מפותלים וצרים עם נהג לא מי יודע מה, הגעתי גם אני למקדש 1. פניתי מיד לחנות המפעל ואמנם שם מצאתי את הנזירה הנדיבה מן היום הראשון,שזיהתה אותי מייד וקראה Finish, Finish Israelu. הושיטה את ידה הדקיקה ונפרדנו לשלום. אני באוטובוס לקיוטו. תחושה מוזרה, אני נע ברכב והעיניים תרות אחר סימוני הדרך של ההנרו.

קיוטו. עולם אחר וכל לבן שאני רואה ממחיש לי כיצד הסתכלו עלי בני שיקוקו. צלצלתי למשפחת Arai לבשר להם שהמסע הסתיים. הירוקו התרגשה וקצת התבלבלה לה האנגלית ומוטואו התעקש לדבר אתי שוב. שיחה נעימה מאד. 

עדכנתי את מרי גם כן ולכן אני ישוב עכשיו בחצר הפנימית של מוזיאון Hosomi בקיוטו ומאזין למרי שרה עם הרכב מוסיקלי של פסנתרנית, גיטריסט, קונטרה בסיסט, סקסופוניסט ששר גם הוא, נפלא וצעירה על תופים וכלי הקשה. בוסה נובה, מוסיקה לטינית, ג׳אז וגם מוסיקה יפנית.  קשה לתאר את השינוי הדרמתי משיקוקו בבוקר ומה שעובר עלי כרגע בקיוטו המיוחדת הזו עם עוד שני אמריקנים האחד יהודי והשניה שגדלה בניו יורק ויודעת על יום כיפור ועל יהודים יותר ממנו. מרי מפדחת אותי בבקשה לעמוד לפני הקהל. אנח האורח שלה הערב והיא מספרת על הגבורה שבסיום ההנרו. מחיאות כפיים!!

בשלב זה אני מסיים את סיפורי. מכאן ואילך לא אהיה במקום שלא תהיו ואין כל תיאור חדש שאוכל לתאר. 

תהיה לכולכם שנה טובה, שנה של בריאות ושלום

יותר מזה אנחנו לא צריכים

חנוך

Nuki Henro

יום 35, 7 באוקטובר

כנראה שבשבע וחמש דקות הייתי הראשון להתייצב אצל הקליגרף ב Shidoji. הוא התעניין מהיכן אני ומרב התפעלות מכך שהוא לראשונה פוגש ישראלי, הוא שכח לקחת כסף ואני שכחתי לשלם. חסכון של 300 ין. עשו חשבון, לעשות את הסיבוב זו הוצאה לא קטנה ליפני הרש. רק עבור הקליגרפיה הוא אמור לשלם 26400 ין. ומה עם נסיעות לינה אוכל ותרומות? הוצאה כבדה בהחלט, לכן ציי האוטוסוסים עושים זאת במהירות וביעילות הרבה ביותר אך גם זה לא זול. 

עוד 7 ק״מ ואני ב Nagaoji  שנראה נטוש. רק בודד גלוח ראש עם תרמיל ענק עם מזרן קם ומתחיל ללכת נגד כיוון השעון. הוא עושה את הדרך הפוך ועל זה מקבלים מבודהה וקובו דיישי קרדיט בונוס. 

הדרך ל Okuboji, על פי המפה מטפסת גבוה ואכן תוך זמן קצר אני מוצא עצמי בטבע מרהיב. קריר ביער והגשם של שלשום הותיר סימנים של סחף רב באזור הזה. הציקדות כבר במצב צבירה אחר שלא מאפשר להן לזמר, אינסוף פרפרים מוטלים מהוהים ועם צבעים דהים, יותר ציפורים נשמעות ובעיקר יונת הבר היפנית שממשיכה להנעים את הדרך. במרומי הסכר אני מבחין במישהו שהולך לפני, תרמיל, מקל ארוך ועטוף כיפני מגבת על הראש ומגבת על צוואר. אני חולף על פניו בברכת שלום. הדרך מובילה לשביל וסימון ההנרו מוביל אותי לתוך היער ולאורך הנחל השוצף. כעבור 500 מטר אני שוב על השביל הכבוש והתחת שלו לפני. מסקנה: עקוב אחר התחת של היפני שלפניך ותגיע בשלום. כך אני עושה ובעצם מתעלק עליו. 

עם שלש מילים וניחושים שמקורם בנסיון מצטבר, הוא בדרכו להר Nyotai san וזה על פי המפה בדרך ליעד, למקדש Okuboji. לעיתים נדמה שלא יכול להיות יותר קשה ממה שכבר עברתי. טעות חמורה. הטיפוס לגובה של 776 מטר לאורך 1.4 ק״מ אינו פשוט. טיפוס תלול שבמקרה הטוב נותרו מדרגות אך יש מקומות שגם הן נעלמו וכוסו בסחף. הבחור שומר על קצב נוח, הגענו על פי מה שהצביע על המפה ל 700  מטר.

יש עוד מעט קט אך המעט הזה הופך את הטיפוס לקשה ביותר עד כה. בשלב הזה קובו דיישי (המקל) הופך למטרד והוא מוצמד לתרמיל. אני זקוק לשתי ידיים כדי להאחז בסלעים, בשורשים ובגזעי עצים. בשלב מסויים הותקנו ידיות אחיזה ממתכת. הגענו לפסגה, כתוב על הסימון בספרות מובנות לכל: 776 מטר מעל גובה פני הים. שם התחלתי ללכת לפני כארבע שעות. ירידה תלולה שמחייבת ריכוז אך יבש מאתמול. 13:30 ואני ב Okuboji. גם את היום הערכתי לא טוב ואני נאלץ לשהות בריוקן הקרוב שהוזמן ע״י וונדי כבר אתמול שמא לא יהיה מקום לקראת סוף השבוע הארוך. אם יהיו במקום הגדול הזה יותר משלשה אנשים, אני ארקוד עם כל אחד מהם.

עוד יום שההליכה היתה אתגר, טווח הראיה בהליכה שכזו קצר ביותר ולא חוצה את הטווח שמאפשר כובע הקש לראות כאשר הראש מוטה עד כמה שאפשר כלפי מטה. נזכרתי באחד מעקרונות הזן. להתרכז במה שאתה עושה ורק בו. כך תבטיח ביצוע מושלם. זה יום מושלם.

יום 34, 6 באוקטובר 2011

הבוקר היה זריז מאד כדי להפרד כמה שיותר מהר מהמקום המגעיל הזה שכל העדויות מוכיחות כי היתה זו מספרה שהוסבה למגורי נואשים או טמבלים כמוני שעדיין לא למדו שאם זה זול, אז גם ביפן זה יקר ולא תמיד נעים. לפני שבע שמתי פעמי לעבר המקדש הבא כשהכל רטוב וסימני גשם טריים מרוססים עלי על ידי המכוניות שכל מאמציהן מלעשות זאת, עולים בתוהו. אבל השמש מוצאת את החורים בעננים שהגביהו בינתיים. זה יהיה יום יפה ונעים.

המפה מראה את הדרך הקצרה ביותר למקדש הבא, לאורך ציר ראשי וסואן. אני החכם מחליט לקחת את המסלול המסורתי של ההנרו, כ 17.5 ק״מ.  

אם יש משהן לא נעים במסע הזה, זה לחצות עיר גדולה כמו טקמטסו על פי סימני הדרך. שום דבר לא כמו הספר ושום מסלול אינו מסומן כראוי. אחרי שעה קשה החלטתי שהמפה מדברת טוב יותר, סימנתי כיוון, ניווטתי עצמי לכיוון הרצוי אך למרות הכל הלכתי כמה קילומטרים מיותרים. במצב שכזה אני מוצא עצמי מרוכז בניווט והעיניים אינן פנויות אלא לאחר שחברתי לדרך 11 היא אם הדרך וממנה אתחיל את העליה ל Yashimaji. כן עליה. התמרור המסמן לכלי רכב את תחילת הדרך מסמן 21%.. השלב הבא מחייב מד זוית. כשהתחלתי לרדת בצד השני של ההר ממקדש Yashimaji הבנתי עד כמה העליה קלה. הכל רטוב מאתמול ומעולם לא פחדתי לרדת כפי שפחדתי היום. לא העזתי והזכרתי לעצמי שוב ושוב. אל תסתכל קדימה, רק על הרגל המושטת קדימה ועל המקל שימצא נקודת אחיזה ראויה. הדרך מרופדת באבנים עם טחב עתיק יומין וכל החלקה עלולה לסיים את המסע קצת מוקדם מדי. לקראת סוף הירידה יש חבלים ואני מוצא עצמי עם שרירי כפות ידיים דואבים מעוצמת החביקה שלהם. הכל עבר בשלום, עובדה, אני כותב על זה. 

הירידה לגובה פני הים ומשם עליה תלולה נוספת ל 400 מטר נוספים. המרחק בין שני המקדשים 5.4 ק״מ בלבד. עדיין בתחומי Takamatsu City. יפן מחולקת לנפות Prefectures, לערים Cities ובהן Towns. כמה סמלי שאני נכנס היום לתחום Sa Nuki City. הנדיבות היפנית עברה כל גבול. לקרוא עיר על שמי?! הקליגרף העניק לי Osetai והפעם חידוש. גליל של צ׳יפס. גברת מכובדת שאלה מהיכן אני. בהתרגשות התבטאה עם כמה מילים ואמרה שזוכה פרס נובל מישראל וזה כתוב בעתון. אין לי מושג אם היא מתכוונת לחדשות היום. על פי הוראתה, בעלה הגוץ פותח את הטלפון ומשוטט באינטרנט וזה נשמע כמו שכטרמן. האם יש זוכה פרס נובל בביולוגיה מישראל ששמו שכטרמן? 

מתחיל להיות מאוחר ואני מזדרז לרדת ממרומי המקדש Yakuriji

על פי החישוב גמעתי כ 38 ק״מ בהתעלם מבירבורי טקמטסו סיטי.  עכשיו בריוקן חביב ללא מייבש כביסה אני שותה תה שלא הייתם שותים ונהנה לאכול את הממתק היפני שהליפקינים, מרגו והדס סרבו לאכול בטקס התה ואני מוצא בו את הדבר הטעים ביותר שיש. 

 מעודכם לא לבשתם בגד מפח, אני כן. אני עטוף ביוקטה שעומלנה באופן שלא הצלחתי לפותחה ולאחר מאמצים נוספים עם ברך קשוחה וזרוע נטויה לבשתי אותה כשהיא חורקת בזעם. הצווארון של הקצינות במחנה שמונים היה נכלם לו ראה כיצד מעמלנים יוקאטה בסא נוקי טאון. 

ארוחה משובחת: טמפורה של אדממה, חציל, עוד שני סוגי ירק, שרימפ ענק ועוד דג לבן כלשהו. סשימי מארבעה סוגי בעלי חיים ימיים, מרק צח עם ליים כתוספת, אורז עם תוספות שונות של מחמצים וכמובן דג לבן עסיסי עם ירק כלשהו ושניהם מתוקים, פודינג ביצים עם הפתעות בפנים ולקינוח, ענב גדול חצי מקולף, פלח תפוז ופלח אגס יפני. על זה אומרים Oishi.

הידעתם כיצד מתחיל הפקיד הלבוש חליפה ועניבה את יומו? הוא מתחיל את הבוקר כאשר מטאטא ויעה בידו והוא תר אחר גרגרי אבק או אולי אפילו חול ושומו שמים אפילו בדל סיגריה שמוטל לפתח המשרד ובמגרש החניה. 

20:22. זה כשעתיים מטרטרים תופים, מצילתיים ופעמונים ומפריעים את מנוחת השכנים. זה נשמע דיסהרמוני ומזכיר מוסיקת קבוקי משהו. אין פוצה פה ומצפצף. כנראה שההכנות לקראת הפסטיבלים של אוקטובר בעיצומן ויש להם מזל שאני לא שכן של קבע.

יום 33, 5 באוקטובר

בוקר. לי פונה ימינה לעבר תחנת הרכבת שתקח אותה לטוקושימה ומשם לקויה סן ולהמשך חייה הארוזים בתרמיל 25 ליטר ואני פונה ימינה להמשך דרכי כדי לפקוד את המקדש הבא. 

שיירות ארוכות של ילדי בית ספר יסודי עושות דרכן בצד אחד של הכביש וכולם חובשי כובעים צהובים.   ניתן להבחין בילד האחראי על בטיחות השיירה שמנפנף ילדים טועים חזרה לשורה . בצמתים, מבוגרים מתנדבים השולפים את הדגלונים הזוהרים מנדנם הצמוד לעמוד הרמזור ומנופפים בעוז לנהגים כדי לאפשר לילדים לחצות בבטחה.

בצד השני, שיירה של תלמידי תיכון רכובים על אופניים מאד לא אופנתיים, חבושי קסדות עגולות מצחיקות וכולם לבושים מדים אחידים. הבנים עם מכנסיים אפורים עם פסים דקים לבנים, חולצה לבנה ועניבה שמכופתרת לצווארון וז׳קט כהה. הבנות עם חצאיות כפלים כחולות מ 1954-5 וחולצה לבנה עם עניבה. וכולם מדוושים קילומטרים ועושים זאת בקלילות וברצינות תהומית. 

שמים אפורים, פחות מעשרים מעלות ומתחיל לטפטף. נדמה היה לי שאמש, בטלויזיה, הראו מטריות מעל קגאווה, הנפה בה אני נמצא עתה. הנפה הרביעית אחרי טוקושימה בה התחלתי, קוצ׳י בה אכלתי מרורי טייפון, אהימה החיה ועתה לעבר טקמטסו, הגדולה שבערי ה Prefecture. על פי המפה נראה לי נכון להגיע למקדש Tennoji אך משם לעלות ל Shiromineji, להמשיך ל Negoroji ולרדת ל Kokubunji

וידאתי שהטיפוס הכרוך בכך יאפשר לי להגיע למקום לינה בשעה סבירה. הגשם מתחזק והטמפרטורה נמוכה. הלבשתי את התרמיל לאחר שוידאתי שהארנק גם הוא מוגן, לבשתי מעיל. חשבתם ש 560 מדרגות זה הרבה? מודיע בהכנעה שהעליה ל Shiromineji, לאחר שטיפסתי 500 מטר, המשיכה בקילומטר שלם של טיפוס מדרגות. כך היה כתוב ליד המדרגה הראשונה. תחת גשם מתחזק והולך אני מטפס בזהירות רבה מחשש עינא בישא שמא אחליק. אני פוגש את זרמי המים מגיעים מולי בעליצות. הערפל נעשה כבד או יותר נכון לומר שפגשתי במו גופי את העננים, אלה שנפטרו מעודפי המים שבתוכם. הפתעת הבוקר:

 

שתי נשים מבוגרות עד מבוגרות פלוס כבר נמצאות במקדש.  שימחה גדולה, עוד קוקו אחד ולכן אני מייד זוכה לכיבוד. גם הן מ Shiromineji ל Negoroji. הן איטיות אך נחושות. ההליכה הולכת ונעשית קשה ואף מסוכנת משהו. צריך להקפיד בעיקר בירידות שלא להחליק. הטייפון ניקה את העלים והענפים והסלעים חשופים וחלקים מאד. אני לא רואה את השביל מעבר לשלשים ארבעים מטר אך השביל כבוש וקל לזהותו. זרמי המים גוברים והולכים. ליד  Negoroji יש בית עם חנות קטנה, אני מזהה שני מוצרים שאין בהם סיכון: שוקולד עם שקדים ועוגיות שוקולד צ׳יפס. הגברת, עסוקה באכילת אורז הצהרים מושיבה אותי לידה ומשקה אותי תה חם. תה יפני אבל חם. בדרכי חזרה אני פוגש, איך לא, את שתי המבוגרות פלוס, עליזות וצוהלות. לאט ובבטחה הן עושות דרך לא פשוטה בתנאי מזג אויר קשה. הפעם אני מאכיל אותן. ירידה של מאות מטרים ולפני נקודת תצפית עם תצלום המסביר מה אני אמור לראות. צילמתי את התצלום. אני רואה ערפל סמיך, גשם עז ומרגיש רטוב לחלוטין. בירידה, עוד זוג מבוגר שמתעניין עוד כמה מטר צריך לטפס כדי להגיע לשירותים (עוד תופעה), תחת גשם זלעפות מפשפשת האישה בתרמיל בעלה ונותנת לי גלויה. ציור שהוא צייר והדפיס ונותן זאת כאוסטאי לניקרים בדרך. מקדש Kokubunji, הקליגרף אדיש לחלוטין ואני בדרכי לחפש את הריוקן. 30 ועוד קצת קילומטר מאתגרים ומהנים. לא סימן זיהוי, לא מספר טלפון, רק על פי הערכת מיקום במפה ועזרה של מישהו הגעתי לעוד  Dump hole.

העיקר שיש מקלחת ואחריה אני טובל עצמי במיכל נירוסטה קטן מלא במים חמים ומרגיש כמו לובסטר שלוק. יהיה גם אוכל. Stay tuned.

שני דגים מתוקים, רצועות בשר בקר דקיקות עם כרוב, מרק לא צח עם סוג של תפוח אדמה מתקתק משהו ואורז. 

חשבו על האורז. 120 מליון יפנים, בוקר וערב (בצהרים אוכלים חלקם אודון או סובה) אוכלים אורז לבן נטול טעם ודביק. מבחינת היפני, אם לא הוגש אורז, לא היתה ארוחה. בכל בית יש סיר חשמלי לבישול האורז. ובבוקר מרק מיסו שבלעדיו הבוקר עלול להתחרפש. יפני זועם הוא יפני שלא אכל אורז ומרק מיסו בבוקר. 

הטלויזיה פתוחה. כך אוכלים ביפן, מול הטלויזיה. צליל של צלצול פעמון מגיע מהמסך, לא שייך לרעש הרקע הרגיל. אני מעיף מבט ומבחין בשיקופית המציגה מפה ועליה X וניתן להבין שיש רעש אדמה היכן שהוא ביפן. מצלמה בשידור חי משדרת תמונות מהעיר שבמוקד הרעש ומשפט כלשהו שב ונאמר ולא ע״י הקריין הנראה על המסך. עוד דקה ועל השיקופית מופיעים מספרים. העוצמה בסולם ריכטר. לא ביג דיל, 4 במוקד ו 2 מסביב. ממשיכים ללהג בתכניות מטורפות של שעשועונים עם ליצני חצר לא מצחיקים.

יום 32, 4 באוקטובר

I keep on walking and the daily distance is increasing. With interesting and good pace partner, 40k could be made easy..but there are not many if at all. Yesterday I had a lovely day with an Aussi lady. Lee, a bright lady who is busy to collect adventures and experiences. She loves Japשn but unfortunately she had only one day to complete the Henro she started two and a half years ago. Her life is packed in 25l backpack. She is on her way to Koya San and from there to 10 days Vipassana session. You may meet her in Israel one day.

My daily routine is possible only because I have the backing of Wendy Lugasi from Windows To Japan. Every day I call her at noon time trying to estimate my distance of walk. In the map we find a place that may be good for the night. Wendy calls, making the booking and makes sure I'll have roof over my head. Wendy is my guardian angel here in Japan. I could not have made it without her. You do not travel to Japan without her assistance. It was a rainy day. Reminds me Typhoon days but it's much colder. The walk in the clouds deep in the forest explains many of the spooky stories we were told many years ago. People do not stop surprising with their generousity. This is Japan that some of the Japanese allready forgotten but they live in Tokyo I presume.

מהר מאד ההנרו מיצ׳י מוביל אותי לדרך המקבילה לדרך המלך מה שמאפשר את המשך התצפית על הטבע ועיסוקי האנשים. התכונה סביב תספורת העצים נמשכת ולא ברור לי אם זו העונה או שכל בעלי הבתים הם פנסיונרים שזמנם בידם והאובססיה בראשם. 

12 ק״מ עד למקדש הראשון להיום, מקדש 71. הדרך מטפסת אט אט לכיוון ההר שבשולי האזור המיושב ובסוף גרם המדרגות הראשון אני פוגש שלט. 560 זה הדבר היחיד המובן מן הכתוב, מהר מאד אני מבין שלפני 560 מדרגות שעלי לטפס בהן כדי להגיע ליעד. כבר אחרי כמה עשרות מן הסוג הפשוט יש בקתה חביבה עם איש חביב ונדיב שמזמין אותי לשתות תה קר. ובתוך הבקתה, ראש בעל חזות לא מקומית וכשהראש מסתובב אני מזהה עיניים לא מקומיות. לי, אוסטרלית בת אני לא יודע כמה, גרומה, ישובה וכותבת דבר מה. היא כבר בדרכה למטה. העליה הושלמה, למקדש הזה צריך לחלוץ נעליים והוא מיוחד בכך שהוא המקום המיועד לאמירת סוטרות במקהלות גדולות. עשרות ישובים ומדקלמים/שרים בקצב אחיד והאוירה מסתורית משהו. מקום מיוחד ויפה מקדש 71. הירידה מטבעה קלה והיא קלה ביותר בתוך יער במבוק שהשביל בו מרופד בעלווה יבשה שגם הגשמים החזקים ביותר אינם סוחפים את כולה, כמו על רצפת רקורטן משובח אני מדלג במורד לכיוון 72. בדרך, מהלכת מעדנות לי מסידני שעושה השלמות להנרו שהתחילה לפני כמה שנים והיא אמורה לסיים את המסע במקדש 75, מקום הולדתו של קוקאי, הוא קובו דאיישי מיודעכם. לי מוגדרת כאספנית חוויות. לא היו הרבה מקומות בעולם שלא ביקרה או חייתה, מניו יורק דרך מלטה, מקסיקו ואיך לא, קמינו דה סנטיאגו אותו עשתה עם קבוצת תיאטרון מקסיקנית. נראה לי שהיא נטולת שורשים אך את יפן היא אוהבת במיוחד לאחר שבביתה המילה יפן היתה מילת גנאי בהיות אביה חייל במלחמת העולם השניה שלחם ביפנים בפפואה ניו גיניאה ושם צבר איבה בלתי מתפשרת ליפנים עד יום מותו. היא חיתה תקופות שונות ביפן ולכן מסוגלת להחליף כמה מילים מעבר למילות נימוס וברכות. 

ההליכה קלה ונעימה וכשהגענו במחצית היום לעיר הולדתו של קובו דיישי ולמקדש שנטע בו עץ (שמגיע למימדים שמצדיקים את האגדה), הצעתי לה להתלוות אלי עד סוף היום וכמובן. הצעה שלא יכלה לסרב. הפסקת אודון בצהריים ואך טבעי הדבר שאפשר ללכת עשרים ק״מ נוספים מבלי לחוש בכך. מזג האויר ממש מלטף. שמש חמימה, משב רוח נעים וההליכה בין בתי הכפרים וליווי דובר אנגלית עושים את היום לנעים במיוחד. בעודנו צועדים באחד הכפרים, נשמעה קריאה רמה מאחד הבתים: ״הנרו סן, הנרו סן!!״, קשיש קורא לעברינו ומסמן שנמתין לו. בריצה הוא מגיע עם בחור צעיר, מעוות משהו ובהתרגשות עצומה מבקש מבנו המפגר שימסור לנו משהו. דמות זעירה מקרמיקה אפורה, חלולה ובתוכה פתק מגולגל שתוכנו עדיין לא ברור. הזקן התרגש כששמע שאני מגיע מהקצה השני של העולם. אוסטרלים הוא כבר ראה  פה ושם. התרגשנו לא פחות ממנו. יפן כבר אמרתי?

עוד כמה ק״מ למקדש ועוד כמה ק״מ למלון. יום הפתעה נוסף. המשך מידע על לי, מקווה לאחר ארוחת הערב Stay tuned. 

הבחורה מעולם לא היכתה שורש בשום מקום בעולם. היתה נשואה לאנגלי לפני שנים רבות ונפרדה לאחר שנתיים ומאז מסתובבת בעולם, למדה משחק אצל לי שטרסברג בניו יורק וזו התקופה הארוכה ביותר שבה חייתה במקום אחד מאז עזבה את הבית כשהיתה בת שמונה עשרה. סיימה תואר שני באמנות ותיאטרון, לימדה אנגלית ביפן ואף חיתה עם צייר יפני כמה חודשים. גילתה מהר מאד שגם הוא זקוק למשרתת. עברה עולם ומלואו ואף נכשלה להביא ילד לעולם למרות נסיונות חוזרים ונשנים. רחבת אופקים ואפילו מכירה את קוסאמה איואי. היא שבה וחוזרת ליפן מאותן סיבות שגם אני הייתי חוזר לכאן אך גם היא מבינה את חוסר התכלית בנסיון לחיות במקום השונה הזה בגיל כה מבוגר. היא בת חמישים ושלש. אכלנו ארוחה יפנית שלא יכולתי לחדש אודותיה דבר וחצי דבר.

הפעם הלכה כשבועיים להשלים קטע שלא הלכה בו עד כה. החיים שלה בתוך תרמיל 25 ליטר. לא טלפון, לא מחשב, הכתובת היא הכתובת של אחיה באוסטרליה והקשר עם העולם מתקיים רק כשמגיעה לאינטרנט אחת להשד יודע כמה זמן. כשתעלה לרכבת, אני לא משוכנע שהיא יודעת לאן היא תגיע. 

מחר שוב התחלה חדשה, אנשים טובים באמצע הדרך, אנשים טובים מאד!!

המשך יום 31

עדיין באותו יום אך בארוחת הערב של 3 באוקטובר. פער השעות עמכם גדל בשעה שנזכרתי, שאמש אחרי עשרים דקות התגוששות מילולית, הבין פקיד הקבלה את שאלתי הכתובה והמאויירת אודות שעון החורף של יפן. הוא הבין ושב עם מחשב נייד ועליו משפט מתורגם מיפנית לאנגלית ״ביפן אין שעון חורף, כל השנה אותו שעון״ כמה נוח!

עכשיו, יושב במסעדת קארי. היפנים אוהבים קארי בדרכם שלהם דהיינו עוף מונח על ערימת אורז במשקל 300 גרם כשחציו טבול ברוטב החריף. אלא שהאורז הוא אותו אורז יפני לבן ודביק. הזמנתי גם כדור טונה על מצע ירקות שהתברר שהמרכיב העיקרי בו הוא כרוב גרוס דק דק. נראה לי שאני מעדיף את האוכל היפני שהתרגלתי אליו ובעיקר אחרי המחמאות שחלקו לי נשות האודון בצהרים אודות המיומנות המדהימה שלי במקלות האכילה אלא שאני מצחיק אותן מכיוון שאיני משמיע את רעשי ה״שלוחצן״ שהיפנים ידועים בהם במישכם ובגובה קולם.

.

יום 31, 3 באוקטובר

זה גם יום ארוך במיוחד. עכשיו 17:40 וזה עתה סיימתי להתקלח ולהכניס את הבגדים למכונת הכביסה. 

את הבוקר התחלתי בלהחזיר עצמי למקום בו נאלצתי אתמול לשוב על עקבותי בגלל היעדר תקשורת. בדיעבד זו היתה החלטה נכונה מכיוון שעל פי עדויות הבוקר, מעט החדרים בריוקן היחיד בין 65 ל-66 היה מלא. בכל אופן, נהג המונית מאושר ואני עליז ושמח שמתי פעמי אל המקדש שנמצא בגובה 1000 מטר. הטמפרטורה - 9 מעלות אך אין לכך משמעות כלשהי, נעים . הדרך נוחה ומכיוון שהתחלתי גבוה, לא הייתי צריך לטפס יותר מ-500 מטר וגם זה לא הכי תלול שחוויתי עד כה. במקדש שאליו צריך לרדת קמעה פגשתי לתדהמתי אשה מבוגרת וכחושה מניו זילנד. ג׳ולי משהו. איתה, שני צעירים שמקשקשים מעט אנגלית. ההפתעה לאחר כמה ימי ניתוק מנעה ממני אפילו לזכור ולצלם אותם ואת המקדש שנמצא בשיפוצים. היא החליטה להמשיך ולטפס למקדש שלא מן המניין מכיוון שבריוקן ההוא שגם אני לא הייתי, אין מקום. אחד מן השנים עם תרמיל בגודל איש התלווה אלי. ירידה של כ-900 מטר במדרגות ואני שמח שאני לא צריך לעלות את זה. הבעיה התגלתה כשהבחור בן ה 33 הולך בקצב איטי במיוחד. כל עוד היתה הירידה, הבנתי, אך מרגע שהגענו לגבעות ולמישור והמנוע שלו לא מפתח יותר מארבעה קמ״ש, זו הופכת להיות בעיה אמיתית. הייתי מנומס ונשרכתי אחריו את יתרת היום כשאני מוצא עצמי מאלץ אותו להוביל משום הנימוס. הבחור בן 33,  Sekiguchi שמו, התפטר ממשרתו כמורה באוקינאווה כדי לטייל בעולם ולהשלים את המסע בשיקוקו. לטענתו, אם לא ישוב לעבודה לפני היותו בן 35, יהיה לו קשה למצוא משרה. הוא גם מוסיקאי מומחה למוסיקה אוקינאווית ואת לימודיו ב Sendai סיים בספרות יפנית. מכל אלה שפגשתי עד כה הוא המקפיד ביותר על הלכות התפילה. מקפיד על קריאת כל הטקסט לפני המקדש הראשי והמקדש של קובו דאישי. גם זה גוזל זמן.  הזמנתי אותו לאכול אודון ומפעם לפעם הוא נזקק להפסקה נוספת. ומכיוון שהוא נושא את האוהל על גבו, הוא הצודק ולא אני. רבע שעה לפני סגירת מקדש 70, נפרדנו. אני למלון המשמים שנמצא על אם הדרך והוא אל אהלו. לחפש את המלון שלא שם לו באנגלית ולא מספר טלפון שאפשר לזהות על פיו, זו משימה מעצבנת. ההריונית השניה שפגשתי ביפן, נטשה על פי הוראת הבוס את משמרתה במשרד כלשהו והובילתני עד לדלת המה שנקרא ״Business Hotel Motoday". עכשיו צריך לחפש משהו לאכול. Stay tuned!!