בוקר. לי פונה ימינה לעבר תחנת הרכבת שתקח אותה לטוקושימה ומשם לקויה סן ולהמשך חייה הארוזים בתרמיל 25 ליטר ואני פונה ימינה להמשך דרכי כדי לפקוד את המקדש הבא.
שיירות ארוכות של ילדי בית ספר יסודי עושות דרכן בצד אחד של הכביש וכולם חובשי כובעים צהובים. ניתן להבחין בילד האחראי על בטיחות השיירה שמנפנף ילדים טועים חזרה לשורה . בצמתים, מבוגרים מתנדבים השולפים את הדגלונים הזוהרים מנדנם הצמוד לעמוד הרמזור ומנופפים בעוז לנהגים כדי לאפשר לילדים לחצות בבטחה.
בצד השני, שיירה של תלמידי תיכון רכובים על אופניים מאד לא אופנתיים, חבושי קסדות עגולות מצחיקות וכולם לבושים מדים אחידים. הבנים עם מכנסיים אפורים עם פסים דקים לבנים, חולצה לבנה ועניבה שמכופתרת לצווארון וז׳קט כהה. הבנות עם חצאיות כפלים כחולות מ 1954-5 וחולצה לבנה עם עניבה. וכולם מדוושים קילומטרים ועושים זאת בקלילות וברצינות תהומית. שמים אפורים, פחות מעשרים מעלות ומתחיל לטפטף. נדמה היה לי שאמש, בטלויזיה, הראו מטריות מעל קגאווה, הנפה בה אני נמצא עתה. הנפה הרביעית אחרי טוקושימה בה התחלתי, קוצ׳י בה אכלתי מרורי טייפון, אהימה החיה ועתה לעבר טקמטסו, הגדולה שבערי ה Prefecture. על פי המפה נראה לי נכון להגיע למקדש Tennoji אך משם לעלות ל Shiromineji, להמשיך ל Negoroji ולרדת ל Kokubunji
וידאתי שהטיפוס הכרוך בכך יאפשר לי להגיע למקום לינה בשעה סבירה. הגשם מתחזק והטמפרטורה נמוכה. הלבשתי את התרמיל לאחר שוידאתי שהארנק גם הוא מוגן, לבשתי מעיל. חשבתם ש 560 מדרגות זה הרבה? מודיע בהכנעה שהעליה ל Shiromineji, לאחר שטיפסתי 500 מטר, המשיכה בקילומטר שלם של טיפוס מדרגות. כך היה כתוב ליד המדרגה הראשונה. תחת גשם מתחזק והולך אני מטפס בזהירות רבה מחשש עינא בישא שמא אחליק. אני פוגש את זרמי המים מגיעים מולי בעליצות. הערפל נעשה כבד או יותר נכון לומר שפגשתי במו גופי את העננים, אלה שנפטרו מעודפי המים שבתוכם. הפתעת הבוקר:
שתי נשים מבוגרות עד מבוגרות פלוס כבר נמצאות במקדש. שימחה גדולה, עוד קוקו אחד ולכן אני מייד זוכה לכיבוד. גם הן מ Shiromineji ל Negoroji. הן איטיות אך נחושות. ההליכה הולכת ונעשית קשה ואף מסוכנת משהו. צריך להקפיד בעיקר בירידות שלא להחליק. הטייפון ניקה את העלים והענפים והסלעים חשופים וחלקים מאד. אני לא רואה את השביל מעבר לשלשים ארבעים מטר אך השביל כבוש וקל לזהותו. זרמי המים גוברים והולכים. ליד Negoroji יש בית עם חנות קטנה, אני מזהה שני מוצרים שאין בהם סיכון: שוקולד עם שקדים ועוגיות שוקולד צ׳יפס. הגברת, עסוקה באכילת אורז הצהרים מושיבה אותי לידה ומשקה אותי תה חם. תה יפני אבל חם. בדרכי חזרה אני פוגש, איך לא, את שתי המבוגרות פלוס, עליזות וצוהלות. לאט ובבטחה הן עושות דרך לא פשוטה בתנאי מזג אויר קשה. הפעם אני מאכיל אותן. ירידה של מאות מטרים ולפני נקודת תצפית עם תצלום המסביר מה אני אמור לראות. צילמתי את התצלום. אני רואה ערפל סמיך, גשם עז ומרגיש רטוב לחלוטין. בירידה, עוד זוג מבוגר שמתעניין עוד כמה מטר צריך לטפס כדי להגיע לשירותים (עוד תופעה), תחת גשם זלעפות מפשפשת האישה בתרמיל בעלה ונותנת לי גלויה. ציור שהוא צייר והדפיס ונותן זאת כאוסטאי לניקרים בדרך. מקדש Kokubunji, הקליגרף אדיש לחלוטין ואני בדרכי לחפש את הריוקן. 30 ועוד קצת קילומטר מאתגרים ומהנים. לא סימן זיהוי, לא מספר טלפון, רק על פי הערכת מיקום במפה ועזרה של מישהו הגעתי לעוד Dump hole.
העיקר שיש מקלחת ואחריה אני טובל עצמי במיכל נירוסטה קטן מלא במים חמים ומרגיש כמו לובסטר שלוק. יהיה גם אוכל. Stay tuned.
שני דגים מתוקים, רצועות בשר בקר דקיקות עם כרוב, מרק לא צח עם סוג של תפוח אדמה מתקתק משהו ואורז.
חשבו על האורז. 120 מליון יפנים, בוקר וערב (בצהרים אוכלים חלקם אודון או סובה) אוכלים אורז לבן נטול טעם ודביק. מבחינת היפני, אם לא הוגש אורז, לא היתה ארוחה. בכל בית יש סיר חשמלי לבישול האורז. ובבוקר מרק מיסו שבלעדיו הבוקר עלול להתחרפש. יפני זועם הוא יפני שלא אכל אורז ומרק מיסו בבוקר.
הטלויזיה פתוחה. כך אוכלים ביפן, מול הטלויזיה. צליל של צלצול פעמון מגיע מהמסך, לא שייך לרעש הרקע הרגיל. אני מעיף מבט ומבחין בשיקופית המציגה מפה ועליה X וניתן להבין שיש רעש אדמה היכן שהוא ביפן. מצלמה בשידור חי משדרת תמונות מהעיר שבמוקד הרעש ומשפט כלשהו שב ונאמר ולא ע״י הקריין הנראה על המסך. עוד דקה ועל השיקופית מופיעים מספרים. העוצמה בסולם ריכטר. לא ביג דיל, 4 במוקד ו 2 מסביב. ממשיכים ללהג בתכניות מטורפות של שעשועונים עם ליצני חצר לא מצחיקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה