I keep on walking and the daily distance is increasing. With interesting and good pace partner, 40k could be made easy..but there are not many if at all. Yesterday I had a lovely day with an Aussi lady. Lee, a bright lady who is busy to collect adventures and experiences. She loves Japשn but unfortunately she had only one day to complete the Henro she started two and a half years ago. Her life is packed in 25l backpack. She is on her way to Koya San and from there to 10 days Vipassana session. You may meet her in Israel one day.
My daily routine is possible only because I have the backing of Wendy Lugasi from Windows To Japan. Every day I call her at noon time trying to estimate my distance of walk. In the map we find a place that may be good for the night. Wendy calls, making the booking and makes sure I'll have roof over my head. Wendy is my guardian angel here in Japan. I could not have made it without her. You do not travel to Japan without her assistance. It was a rainy day. Reminds me Typhoon days but it's much colder. The walk in the clouds deep in the forest explains many of the spooky stories we were told many years ago. People do not stop surprising with their generousity. This is Japan that some of the Japanese allready forgotten but they live in Tokyo I presume.
מהר מאד ההנרו מיצ׳י מוביל אותי לדרך המקבילה לדרך המלך מה שמאפשר את המשך התצפית על הטבע ועיסוקי האנשים. התכונה סביב תספורת העצים נמשכת ולא ברור לי אם זו העונה או שכל בעלי הבתים הם פנסיונרים שזמנם בידם והאובססיה בראשם.
12 ק״מ עד למקדש הראשון להיום, מקדש 71. הדרך מטפסת אט אט לכיוון ההר שבשולי האזור המיושב ובסוף גרם המדרגות הראשון אני פוגש שלט. 560 זה הדבר היחיד המובן מן הכתוב, מהר מאד אני מבין שלפני 560 מדרגות שעלי לטפס בהן כדי להגיע ליעד. כבר אחרי כמה עשרות מן הסוג הפשוט יש בקתה חביבה עם איש חביב ונדיב שמזמין אותי לשתות תה קר. ובתוך הבקתה, ראש בעל חזות לא מקומית וכשהראש מסתובב אני מזהה עיניים לא מקומיות. לי, אוסטרלית בת אני לא יודע כמה, גרומה, ישובה וכותבת דבר מה. היא כבר בדרכה למטה. העליה הושלמה, למקדש הזה צריך לחלוץ נעליים והוא מיוחד בכך שהוא המקום המיועד לאמירת סוטרות במקהלות גדולות. עשרות ישובים ומדקלמים/שרים בקצב אחיד והאוירה מסתורית משהו. מקום מיוחד ויפה מקדש 71. הירידה מטבעה קלה והיא קלה ביותר בתוך יער במבוק שהשביל בו מרופד בעלווה יבשה שגם הגשמים החזקים ביותר אינם סוחפים את כולה, כמו על רצפת רקורטן משובח אני מדלג במורד לכיוון 72. בדרך, מהלכת מעדנות לי מסידני שעושה השלמות להנרו שהתחילה לפני כמה שנים והיא אמורה לסיים את המסע במקדש 75, מקום הולדתו של קוקאי, הוא קובו דאיישי מיודעכם. לי מוגדרת כאספנית חוויות. לא היו הרבה מקומות בעולם שלא ביקרה או חייתה, מניו יורק דרך מלטה, מקסיקו ואיך לא, קמינו דה סנטיאגו אותו עשתה עם קבוצת תיאטרון מקסיקנית. נראה לי שהיא נטולת שורשים אך את יפן היא אוהבת במיוחד לאחר שבביתה המילה יפן היתה מילת גנאי בהיות אביה חייל במלחמת העולם השניה שלחם ביפנים בפפואה ניו גיניאה ושם צבר איבה בלתי מתפשרת ליפנים עד יום מותו. היא חיתה תקופות שונות ביפן ולכן מסוגלת להחליף כמה מילים מעבר למילות נימוס וברכות.
ההליכה קלה ונעימה וכשהגענו במחצית היום לעיר הולדתו של קובו דיישי ולמקדש שנטע בו עץ (שמגיע למימדים שמצדיקים את האגדה), הצעתי לה להתלוות אלי עד סוף היום וכמובן. הצעה שלא יכלה לסרב. הפסקת אודון בצהריים ואך טבעי הדבר שאפשר ללכת עשרים ק״מ נוספים מבלי לחוש בכך. מזג האויר ממש מלטף. שמש חמימה, משב רוח נעים וההליכה בין בתי הכפרים וליווי דובר אנגלית עושים את היום לנעים במיוחד. בעודנו צועדים באחד הכפרים, נשמעה קריאה רמה מאחד הבתים: ״הנרו סן, הנרו סן!!״, קשיש קורא לעברינו ומסמן שנמתין לו. בריצה הוא מגיע עם בחור צעיר, מעוות משהו ובהתרגשות עצומה מבקש מבנו המפגר שימסור לנו משהו. דמות זעירה מקרמיקה אפורה, חלולה ובתוכה פתק מגולגל שתוכנו עדיין לא ברור. הזקן התרגש כששמע שאני מגיע מהקצה השני של העולם. אוסטרלים הוא כבר ראה פה ושם. התרגשנו לא פחות ממנו. יפן כבר אמרתי?
עוד כמה ק״מ למקדש ועוד כמה ק״מ למלון. יום הפתעה נוסף. המשך מידע על לי, מקווה לאחר ארוחת הערב Stay tuned.
הבחורה מעולם לא היכתה שורש בשום מקום בעולם. היתה נשואה לאנגלי לפני שנים רבות ונפרדה לאחר שנתיים ומאז מסתובבת בעולם, למדה משחק אצל לי שטרסברג בניו יורק וזו התקופה הארוכה ביותר שבה חייתה במקום אחד מאז עזבה את הבית כשהיתה בת שמונה עשרה. סיימה תואר שני באמנות ותיאטרון, לימדה אנגלית ביפן ואף חיתה עם צייר יפני כמה חודשים. גילתה מהר מאד שגם הוא זקוק למשרתת. עברה עולם ומלואו ואף נכשלה להביא ילד לעולם למרות נסיונות חוזרים ונשנים. רחבת אופקים ואפילו מכירה את קוסאמה איואי. היא שבה וחוזרת ליפן מאותן סיבות שגם אני הייתי חוזר לכאן אך גם היא מבינה את חוסר התכלית בנסיון לחיות במקום השונה הזה בגיל כה מבוגר. היא בת חמישים ושלש. אכלנו ארוחה יפנית שלא יכולתי לחדש אודותיה דבר וחצי דבר.
הפעם הלכה כשבועיים להשלים קטע שלא הלכה בו עד כה. החיים שלה בתוך תרמיל 25 ליטר. לא טלפון, לא מחשב, הכתובת היא הכתובת של אחיה באוסטרליה והקשר עם העולם מתקיים רק כשמגיעה לאינטרנט אחת להשד יודע כמה זמן. כשתעלה לרכבת, אני לא משוכנע שהיא יודעת לאן היא תגיע.
מחר שוב התחלה חדשה, אנשים טובים באמצע הדרך, אנשים טובים מאד!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה