יום 31 בדרך, 2 באוקטובר 2011

יום אתמול אפילו לא הופרד ולא תיארתי הרבה. במלון החביב לא היה אוכל ונאלצתי לחפש משהו שלא יפתיע מדי. במרחק דקות הליכה מצאתי את Sukiya. בשר בקר חתוך בעובי מילימטר, כנראה צלוי, מוגש על מצע אורז. זה צריך להספיק עד שאמצא משהו בבוקר. אחרי שכבר נפרדתי מבעל הבית ויצאתי לדרכי, שמעתי מאחור קריאת ״סימימסן״ נרגשת. בעלת הבית החביבה נזעקה  להפרד ממני בקידה עמוקה ואף הושיטה יד ללחיצת יד. מת עליה. 

הדרך ל Sakakunji הוא מקדש 65 מ B.H. Misora, בערך 33 ק״מ כולל טיפוס של כ-500 מטר. יש זמן לתצפיות. 

חבצלות העכביש האדומות כדם מעלות שיבה, הן קומלות כשצבען מבהיר. רק לפני כמה שבועות התפעלתי מהפרח המיוחד הזה שפרוש לאורך שדות האורז ובמשטחי אחו והוא סמן הסתיו של שיקוקו. גם האפרסמונים הבחילו ואני מרים את אלה שנשרו בעיקר בגלל ניקור ציפורים ומשתתף אתן בפרי, שלמרות היותו כתום ורך, עדיין הוא מותיר מעט קהות בפה. 

ההליכה בכפרים מלווה תמיד ברעש מים זורמים. עודפי המים של התעלות והנחלים, זורמים מתחת לרגלי והרעש משנה את אופיו מפעם לפעם ובעיקר בצמתים בהן הזרימה מגיעה מכמה כיוונים. מתי שהוא אפגוש את הזרם הזה נשפך בעוצמה לערוץ נחל או נהר זורם. ארץ פלגי מים. 

שניים מתחרים על חזות ותדמית מערבית: מלונות האהבה וסלוני עיצוב השיער שנושאים שמות שרק היפנים יכולים לחשוב עליהם. היום עברתי ליד Hotel Zoo, Hotel Third Party, Hotel Art Kingdom, Fashion Hotel הנטוש והמתפורר. התופעה של מלונות אהבה נובעת בעיקר בגלל המסורת היפנית שמקורה במצוקת מקום ולכן הורים וילדים ישנים על אותה רצפת טטאמי ומכאן נובע הצורך לפתרונות אלגנטים להתבודדות. 

Hair Work, Hair Shop, Cut & Perm Work Shop, זה רק חלק קטן מהשמות היצירתיים שבכפרים הקטנים ביותר מתמודדים על לבבות הלקוחות הכמהים לקצת זוהר מערבי. 

כרזות המבשרות על פסטיבל של מקדשים נישאים תלויות ברחבי הכפרים והעיירות. התכונה של בניית המקדשים, שבועיים לפני המועד כבר מורגשת. בתוך מחסנים בגובה כעשרה מטר ויותר מתחילים להרכיב עם עגורן את המקדש על חלקיו השונים ומוטות הנשיאה ממורקים ומכוסים בניילונים ממתינים ליום החג. יום ראשון והוא מהווה יום הכנות לפסטיבל, יום הורים וילדים בגני הילדים ובבתי הספר המנוצל לפעילות ספורט היתולי, תחרויות ספורט וסתם מפגש חברתי. אהימה חיה איכשהו, קוצ׳י גוססת. 

יום ראשון הוא גם יום הגיזום של העצים המעוצבים. לבושים בסרבלים וכפפות, חובשי כובעי קש וחמושים במזמרות מכניות וחשמליות, במספריים או סתם עוסקים בתלישת מחטי האורן הסורחות שמעזות לצאת מן השורה. זה עיסוק של המבוגרים ולפחות היום הבחנתי בתחרות סמויה בין התושבים: מי יהיה זה שיצליח לעצב את שער ביתו בקשת עץ אורן מפוארת ונקייה ממחטים פוחזות.

לקראת העליה ל Sankakiji, חששתי שלא תהיה לי תקשורת בגובה הזה. לא נוח לאנשי SoftBank (או כמו שהיפנים אומרים ״סופטובנקו״) להציב אנטנות מעל 400 מטר. וונדי לא היתה זמינה ולא יכולתי להבטיח שיהיה לי מקום לינה בהמשך הדרך. את אשר יגורתי בא לי ולא נותרה בידי ברירה אלא לעשות את כל הדרך בחזרה ל Mishima. הימור ללכת עוד 14 ק״מ מבלי להיות בטוח שהמינשיקו בכלל פעיל, לא בא בחשבון. עוד 6 ק״מ נוספים ואני במלון שיש בו מכונת כביסה ומיבש וזה הרי הדבר החשוב ביותר. מכל אלה ששאלתי היכן המלון, רק אחד צהוב משחמת כבד קשה, אמר באנגלית ״מצטער, לא יודע״״ כל השאר, ממבוכה, תיזזו אותי לימין ולשמאל מבלי שהיה להם מושג היכן הוא במרחב שבו הם חיים. 

לסיכום היום - ״יצאנו בבוקר בהיר לצעוד ארבעים קילומטר״ וכמו שנעמי שמר ודאי נהנתה לכתוב, אני נהניתי ללכת אבל במקרה שלי, ללא הלך אחד בדרך, רק רוכב אופניים שבעליות בקושי סחב את עצמו ועוד נאלץ לסחוב תרמיל גב ענק ואת האופניים עצמם.

לא טוב היות האדם הולך 40 ק״מ ביום והוא לבדו (לפעמים.)

ארוחת הערב במסעדת המלון הכי גדול שהייתי בו עד כה. טמפורה, סושי עם סשימי משמונה סוגי דגים ושרצים שונים ששקועים על האורז, רביחת ביצים ממנה אני דולה את השרימפס, תפוחי האדמה והגזר (או אולי לא גזר), זרועות תמנון ומין מלפפון מוחמצים בהרמוניה, מרק צח עם מעט אטריות סובה, פטריות זעירות ונתחי דג לבן מתחרצפים להם בכיף בתוך הנוזל החם והנעים, טמפורה של שרימפס, חציל יפני, במיה ועוד ״בלתי מזוהים״, מין ירק מלפפוני מבושל וחצי שקוף, שני ענבים שהחלו לתסוס, פלחים של אננס ופלחנון של מלון. כפיצוי הזמנתי יין בבקבוק של כוס אחת: Laboure Roi, Bourgogne Grand Ordinaire 2008 שעבר זמנו אך כפיצוי על פיצוי: גלידה  וניל ושוקולד מעוטרת בפרוסות בננות אמיתיות עם רוטב שוקולד ועלי מנטה טריים בראשם....אופס, יש גם   Schlagsahne. לא להאמין...אופס על האופס, יש פתיתי קורנפלייקס במצע הגלידה..וקוקופופס. איך לא חשבתי על זה.