מימשתי את חלומי. אחרי יום הליכה ממושכת שמרביתה ממש לא מעניינת וביקור במקדשים 59, 61, 62 ו - 63, אני אורח בביתם של Hiroko & Motoo Arai. זוכרים? לפני כשבוע נפגשנו על הדרך לחמש דקות ובפזיזותם הזמינו אותי לכשאהיה קרוב למקדש 62 וזה מה שעשיתי אמש, צילצלתי ואמרתי שהיום אהיה בסביבתם. בשעת אחה״צ מוקדמת התייצב מוטואו סן בשער מקדש 63 והסיע אותי לביתם המדהים במרחק כמה קילומטרים משם. בית לא גדול אך מרווח ומצוייד לתפארת, יצירות אומנות ואני משתכן בחדר מרווח של כ 12 טטאמי עם שני מקדשים פרטיים, האחד בודהיסטי והשני מעליו, שינטו. הירוקו קיבלה את פני כקבל פני בן אובד, ישר למקלחת (כי סירבתי לאמבט יפני שגוזל אנרגיה), כביסה וכמובן מים קרים באיכות שלא טעמתם מימיכם. כל אחד חופר כ 10 מטר ושואב לעצמו מים באיכות הנחשבת לטובה ביפן. בהתרגשות ובמבוכה שאל מוטואו אם אני מוכן לטקס תה. מי מכם היה מסרב? על פי כל כללי הטקס, עם ממתקים יפנים מסורתיים ותה מוקצף מאבקה ירוקה, העברנו כשעה כשאני מתכבד לנסות ולהגיש למוטואו תה שאני מכין על פי כל כללי הטקס. קשה לעכל איך המופלאים הללו מכניסים זר לביתם. זוהי יפן המסורתית, הנאיבית והנדיבה שמבחינתי הגיעה לשיא במסע הזה.
הירוקו, נקראה על שם הירושימה משם הגיעה משפחתה. היא היתה בת שנתיים כשהפצצה נפלה כ -20 ק״מ ממנה אך קרובי משפחה רבים נספו. אביה, מהנדס אזרחי העביר את משפחתו לפרברי העיר וכך נגזרו גורלות. היא בוגרת תואר שני בספרות אנגלית אך שימשה כמורה ומנהלת בית ספר עד לפרישתה לפני 8 שנים. מוטואו, בוגר כלכלה מאוניברסיטת אהימה במטסויימה, עבד עד לפרישתו בסוכנות ניסן. שלשה ילדים. הצעיר בן 39, האמצעית בת 40, ספרנית שלמדה במינכן וחייתה שם שש שנים תמימות והבוגר בן 42, אח בבית חולים. אחרי כמה שעות של שיחה על כל דבר אפשרי נכנס הבן שנראה היה לי בן 27 אך הוא נטול אנגלית והשיחה השתפרה והלכה עם תרגום סימולטני של אמו. הוא גילה סקרנות והיה פתוח ולבבי וסיפר על הקשיים במציאת עובדי סיעוד בבית החולים ועל המחוייבות העצומה שיש לו כלפי העבודה שמונעת ממנו לקחת יותר מששה ימי חופשה בשנה. חשבתי שאת הבת לא אראה אך ביפן תמיד יש הפתעות. נכנסה קטנטונת חמודה עם פנים של צעירונת ומה לעשות, כולם נשארו שקופים לידינו. שיחה קולחת בגרמנית על העבודה כספרנית, על החברים שהותירה בגרמניה ועל העובדה שאחרי חמש שנים מאז חזרה הביתה, אני הראשון שמרענן לה את הגרמנית פרט לאינטרנט וסרט אחד בשנה שמזדמן לה למצוא. השאלות על ישראל וההתייחסות ליפן השמרנית והמתקדמת ומעמד האישה בשתי המדינות. הכל מתכנס לסד של זמן ואני חש שלא בנוח, הרי הם צריכים לישון לא?
אז ככה, היה לי יום עם גשם שמנע ממני לעלות למקדש 60 בגלל תנאי הדרך שנשטפה בטייפון ומומלץ על ידי כל מי שמכיר את המסלול שלא לעשותו בתנאים שכאלה. זה מה שאעשה מחר. אני עדיין באופוריה של האירוח בבית יפני כה נדיב רגיש וחם.
הידעתם? בטקס התה יש מימד פילוסופי שאומר:
Ichi go Ichi ee - one chance at one time
כשאתה מתבונן בכלי שבו הגישו לך את התה, צא מנקודת הנחה שזו הפעם האחרונה שאתה פוגש בו. התבונן בו שוב ושוב וסובב אותו לפני עיניך שלש פעמים. כך, כמו הכלי, חשוב גם על האנשים שנמצאים ברגע זה אתך.
לתה שמות רבים. התה הרגיל נקרא Ochaהתה בטקס התה נקרא Macha. טקס התה היה עיסוק גברי במקורו.
בעודי יושב לאל מול השולחן, לבוש יוקטה ואוכל סוקיאקי מסורתי, מאכל קדירה מצויין שמכיל בשר בקר, ירקות ופטריות בתוך רוטב סויהן, הוכן הפוטון עליו אשן הלילה.
לידו הוצבה מנורת לילה, שעון, קופסת טישיו ופח.
גמדים קטנים פועלים ברחבי הבית.
רחשי בית החלו לפני שש בבוקר, תכונה חרישית וכשהעזתי לצאת בשש וחצי, היה השולחן ערוך ומוכן לארוחת הבוקר. שלא על פקודת הירוקו אלא מרצונה היא להמשיך ולהתקשקש בגרמנית, השכימה Sachiko והשיחה המשיכה מהמקום בו פסקה. סוגי האוכל שהיא מתגעגעת אליהם, הפתיחות החברתית שבקלן ועל כך שאני הישראלי הראשון עימו נפגשה. יהודים חרדים תוארו על ידה על פי כל המאפיינים החיצוניים, בעיקר הפאות. חסר לה חומר קריאה והבטחתי לה לשלוח ספרים בגרמנית. ההורים האזינו בהשתאות ומדי פעם צריך היה לשוב לשיחה אתם. למרות שהמשמרת בבית החולים תתחיל רק בארבע אחה״צ, גם האח השכים כדי להפרד. הפרידה היתה נרגשת לאחר שהשארתי בידם כסף ישראלי כהלוואה על מנת שיאלצו להגיע לישראל ולהחזיר אותו. צילומים אחרונים ו Motoo לוקח אותי למקום שבו הפסקתי ללכת אתמול (מקדש 63), אך בדרך הוא מבקש בקשה שלא יכולתי לסרב לו. הוא ביקש לעלות ביחד למקדש 60 ולקרוא את סוטרת הלב Heart Sutra ביחד. אני חייב להודות שהתרגשתי מהמחווה והתרגשתי לא פחות כשנפרדנו לאחר שביקשתי ללכת ברגל ממקדש 60 ל-64. לא אכחיש, דימעה או שתיים חנקו את גרוני. כאילו זריקת אנרגיה נתקעה בשרירים וההליכה היתה מהירה וקלה. אמנם הייתי לבד כל היום אך זה כבר הרגל. נעם לי לחשוב על חווית אמש והבוקר ועל אימות התיאוריה, שאין כמו היפנים. לו היו פחות ביישנים ומעזים יותר עם האנגלית, הייתי מצליח להגיע למפגשים נוספים. מחסום השפה הוא עצום אך מרגע שנמצא האדם שדובר אנגלית ומעז להשתמש בה, מתגלה כל הטוב והמשובח בעם הזה. 
מזג האויר גם הוא מיטיב עימי, מעונן אך ללא גשם, לא חם והדרך משתרכת בעיירות או כפרים שבשולי כביש החוף. חממות, משתלות, שדות אורז ועכביש ענק שלכד זה עתה שפירית גדולה, וכמוו בסרט טבע אני עומד מהופנט וצופה במתרחש. המקום אליו הגעתי נראה חדש ובעלת הבית מתלוננת על הביגל החמוד שלא מפסיק לנבוח. הוא של בתה בת התשע שעובדת בחוץ עם מגרפת עץ ואוספת את קציר העשב על גדות הנהר שבתוכו יושבים שני בחורים, תקועים במים ומדברים בטלפון בתקווה לחילוץ מהיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה