בוקר קריר משהו. הליכה מהירה ואפשר להנות אפילו מהדרך הראשית שמזכירה במעט ערים אמריקניות שבשוליהן מתרכזת כל תעשיית הרכב. בעלי הסוכנויות מכינים מרכולתם בתקווה שבשבת העסקים יהיו טובים יותר. צעירים רבים רכובים על אופניים, חבושי קסדות יפניות עגלגלות, מדוושים את דרכם למועדוני הספורט של בתי הספר שלהם. בסביבות תשע בבוקר נשמעה נהמה אדירה ומוזרה ומרי זינתה מייד את קולות העידוד העצמי של קבוצה ענקית של תלמידי תיכון שמתאמנים את אימון השבת בבייסבול. המשחק הלאומי של יפן, הוקרה מלאה למנצח האמריקני שהותיר אחריו צעירים יפנים לבושי מדי בייסבול כאילו באו מהמערב התיכון. כל השמות באנגלית. קבוצה אחת Friends והשניה נושאת את שם בית הספר. הורים רבים מצויידים בצידניות ערוכות במסדר ותכונה רבה לקראת טורניר השבת. ב11:00 כבר היינו ב Uchiko ולא לכך התכוונתי. זה מוקדם מדי לעצור. נאלצנו לבטל את הריוקן Matsunoya אך הטעות שלי היתה שניגשנו לבטל ולא צלצלנו. סוף שבוע, הם קנו כבר את האוכל, מאוחר מכדי להציע את החדרים לאחרים, בקיצור $200 הלכו פארש. קשה להזמין מקום אך מצאנו משהו במרחק של 16ק״מ נוספים. יום נעים, אפשר ללכת עוד כמה קילומטרים טובים. בדרך נתקלנו בארבעה הולכי סוף שבוע בלבד. לפחות מחר יהיה פחות ללכת אם כי מצפה מעבר הרים לא קל. 
הידעתם? בגיל 65 יוצאים אזרחי יפן לפנסיה. הגברים מקבלים 200,000 ין לחודש והנשים..... הנשים הכנועות מקבלות 70,000 ין לחודש. לא משנה אם האשה עבדה כל חייה, שילמה מיסים וביטוח לאומי. מכיוון שאשה היא ועליה להיות בבית, לטפח את הבעל ולדאוג לחינוך הילדים, היא זכאית רק לכשליש פנסיה מזו של הגברים. הצעתי למרי להגיש תביעה לבג״צ, אך תגובתה היתה דומה לשאלה ששאלתי אתמול על מעמד האשה בבתי הדין לענייני משפחה. אם אינם מפלים לרעה, הם ודאי וודאי לא עוסקים באפליה מתקנת. נשים עושות הכל כדי לא להגיע לדיון משפטי. 
שלש בדיוק, הגענו למינשוקו שנקרא Sakaeya. נשמע טוב, לא! זוועת אלוהים חיה. הכניסה אומרת הכל. זה מקום האכילה של החתולים אך גם מקום ארגז החול שלהם, אוכל מפוזר על הרצפה, השולחן בכניסה מכוסה בגיבוב של כביסה, כלי בישול, כלים ושאר ירקות. העליה לקומה השניה מחייבת טיפוס תלול כשהתרמיל מהווה מכשלה שמחייבת נשיאתו ביד. הקומה השניה מוערמת בפוטונים, שמיכות, תנורי חימום ישנים, חלודים ומכוסי קורי עכביש. אבל שיא השיאים הוא האמבט היפני המסורתי. באגן שמזכיר חצי אמבט ישראלי, מיים חמים עד רותחים. זה מה יש. לפניו על הריצפה, שרפרף עץ וקערת פלסטיק יפנית המוכרת מהאונסן. ברז מים קרים בלבד. הוראות ההפעלה: שאב מעט מים רותחים מהאגן, הוסף להם מים קרים כאוות נפשך ושפוך על עצמך בזמנך החופשי. ברצות אלהים, גם מטאטא יורה. התרחצתי. מרי הספיקה לספר לבעל הבית הבלתי מגולח ולאשתו נאת הפנים שאני מישראל. האשה עם סימני ידיים הבהירה לי שהראש של הישראלים הוא הכי טוב בעולם. לא בטוח גברתי, אם הבילוי של 17 השעות הקרובות אצלך, עולה לי כמעט $200.ברגע זה, עוד אני מנסה לתאר את המקום, כשאני שעון על ערימת פוטונים ושמיכות וכותב על המצב, אני מרגיש שמשהו מטפס על היוקטה שאני לבוש בה (התרחצתי, לא?). נדל באורך 10ס״מ הגיע עד גובה החזה וחטף אצבע צרודה שהעיפה אותו אל מעבר לטלויזיה שיוצרה ב 1957. חוסל! מקווה שהקרובים לא יבואו להלוויה.
הידעתם? בקויה סן הוא ההר הקדוש לבודהיסטים ושבוגרי 88 המקדשים נוהגים לפקוד אותו לאחר סיום המסע, יש בתי קברות לכווולם. לנמלים ,לעכבישים, לחתולים, לקופים, לכלבים ולכל בעל חיים אחר שהחברה היפנית עושה בהם שימוש לצרכי מחקר כאלה ואחרים.שוב אין קשר סלולרי ולפי חשבוני, מרי בת 52. חשבתי לפחות 10 שנים פחות.
ריח איום ונורא של טיגון עולה במעלה הסולם לחדרי. אדווח מייד לכשאראה ואטעם. זה עתה טיפלתי טיפול נדלי בצירעה פולשת והפיצוי על הכל הוא רעש הנהר הזורם בשצף, 20 מטר ממני.
הארוחה היתה בסדר גמור, דהיינו אם יש אטריות אודון אז זה בסדר. היה גם מקרל, אורז וכל מיני שורשים, ענפים, זרדים והשד יודע מה עוד.
19:00, הרמקול הכפרי מכריז בקול נשי משהו ואני משוכנע שיש רעידת אדמה, צונאמי, טייפון או אסון גרעיני. בסך הכל חדשות היום אודות לידות ופטירות ושאר זוטות.
ארוחת הבוקר התקיימה על השולחן במבואת המקום המוזר הזה. האשה לא חדלה מלדבר ולו לדקה אחת. הגבר מתזז עצמו בהגשת האוכל לשולחן ועל השולחן הסמוך, מכונה להכנת אודון, דומה למכונת פסטה. נראית מוצג מוזיאוני שנזנח לפני ששים שנה. לא לא, זו המכונה שבה הוכן האודון של אתמול. האוכל שלא סיימתי לאכול כבר מצא עצמו על הריצפה והחתולים, בנונשלנטיות הואילו להכנס ולהריח את המטעמים שהגרינגו הותיר אחריו. הו הודו, הודו, הו גראנד בזאר, זה הרגע בו אני מייחל להתארח אצלך שוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה