בוקר מוקדם, אין ארוחת בוקר ואני מוציא את הלחמניה הדשנה שקניתי אתמול, ארוזה בנייר צלופן מהודר. מבטיח. הלחמניה קצת כבדה אך מכיוון שהיפנים ידועים בבקרת האיכות שלהם, אין ספק שזו כמות הקמח שנדרשה לאפיה איכותית שכזו. הביס הראשון הכניס לפי משחה חומה כהה ומתוקה, בעלת טקסטורה של חומוס עם גרגרים, אני כמעט בטוח שזה מחית שעועית ותעיד הדרך אם אני צודק. יצאתי בשקט ב 06:30 לגשם זלעפות מתוך כוונה לפצל את המרחק המקורי לשניים. אחרי כמעט קילומטר, נזכרתי ששכחתי לשלם לגברת עבור החדר...אכן, ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה. ושוב לדרך. ההנרו מיצ׳י מוביל לתוך ההרים לשביל מסומן אך בגשם הזה ומבלי לראות עוד נפש חיה, אני הולך לאורך הכביש (56) שמוביל אותי לאורך החוף, אחרי דקות ספורות של הליכה בגשם, אני רטוב לחלוטין, התרגלתי. לכובע הקש יש כיסוי גשם ובאין רוח הוא מאפשר ראיה טובה ואין צורך בוישרים למשקפיים. אחרי עליה מתונה מתגלית עיירה לאורך מפרץ ובו חוות לגידול דגים, צדפות וגם פנינים. במפרץ האפור בקושי מבחינים בצוקי ענק, שלישיה כמעט זהה של חרוטים שמזדקרים מתוך הים, הכל מפורץ כשההרים מגיעים לקו המים בתלילות רבה והעצים מכסים הכל, אין ביפן שטח חשוף אלא אם זה מעשה ידי אדם. הנוף מפצה על ההרגשה שהגשם לעולם לא ייפסק. הכנסתי את המצלמה, הטלפונים ואת ספר החותמות לשקיות אטומות בתרמיל. מעולם לא הרחתי את עצמי כמו היום, נדמה לי שהאוכל שינה לי את ריח הגוף.
מבלי להרגיש, השמיים התרחקו וגבהו. העננים טיפסו מעלה והגשם הלך ונחלש. עצרתי כדי לצלצל ולתאם עם וונדי את הריוקן להיום וכדי לאכול משהו וגיליתי שלא רק אני רטוב, כל הכסף רטוב, הכריכה של ספר הדרך נפרדה מכל השאר ורק כיסוי הגשם של התרמיל עושה פחות או יותר את העבודה. Gore Tex זה נחמד אבל כשהמים זורמים לאורך עמוד השדרה, בסופו של דבר הם יגיעו לנעל פנימה.
הריוקנים שחשבתי שיקצרו את היום כבר לא קיימים, אין ברירה, אני עושה את כל היום בהליכה שהלכה ונעשתה נעימה יותר ככל שפסק הגשם. 27 ק״מ ללא פשלת הבוקר.
הגעתי לריוקן Myoshi, שתי נשים חביבות דוברות יפנית שוטפת אצו רצו לרחוץ לקובו דיישי את הרגלים, מילאו את האמבט במים חמים ודאגו להראות לי כיצד להפעיל את מכונת הכביסה והמייבש. היום הבנתי עד כמה האמבט החם הזה וכל הטקס סביבו התפתח ביפן. אחרי יום עבודה מפרך, בקיץ ובחורף, כל מה שאתה רוצה זה לרכך את השרירים ולהרגע, ובהיות יפן וולקנית ובעלת אינספור מעיינות חמים, אני מניח שזה היה הבסיס להתפתחות הטקס.
עכשיו בטלויזיה, אליפות יפן בזוג או פרט!
אני שעון על הכרית כנגד הקיר ונזכר שצריך לספר על הכרית היפנית שמלאה בחומר שעדיין לא פיענחתי. או שהיא מלאה בקליפות סויה, או שבבי שעועית יבשה או בחומר אורגני אחר שודאי מישהו ידע לומר מה הוא. היא כבדה לגודלה והטקסטורה לא דומה לשום כרית שמוכרת לנו. אי אפשר לישון עליה אלא אם מוצאך מאפריקה ואתה רגיל לישון עם עץ מגולף שמשמש כמסעד לראשך.
בגשם שוטף, לבוש ביאקוטה ועם כפכפי פלסטיק, הובילה אותי בעלת הבית לבית השכן, לארוחת הערב. שני מבוגרים נוספים הסבו עמי לשולחן. אחד מהם Koyke, מבוגר, דובר אנגלית לא רעה. שמחה גדולה, לפחות מצידי. גם הוא הנרו וכבר מוסכם שמחר נצעד ביחד. היה איש מכירות של חברה בת של מיצובישי בתחום האלקטרוניקה. מכיר את אירופה ויודע לא מעט על ישראל אם כי כרגיל, סטריאוטיפי למדי. אפשר שנלך רק מחר כי אני אעצור אחרי 15 ק״מ ב Uwajima
ואמתין למרי שאמורה להגיע. מקווה שהגשמים שמציפים את יפן יאפשרו לה לעשות זאת בזמן. ארוחת הערב מלאה הפתעות. חלזונות קוניים ששולפים את תוכנם עם קיסם שיניים. חצי לנגוסטין עם רוטב לא מזוהה ולא רע, והפתעת היום, צלופח נהרות וההפתעה שבו, שהוא מתוק לחלוטין, גם השרימפ לא אכזבו והם צופו ברוטב אדמדם, סמיך ומתוק. זכרו, כשמגישים סשימי (מארבעה סוגי דגים שונים), השף מצפה שתאכלו אותם לפני כל דבר אחר, שהרי לא תתירו אותם להתקלקל על שולחנכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה