יום חג לאומי ביפן. הכל מת בשיקוקו.
פרידה נרגשת מסנאה. משער שהיא עוד תתפוס אותי שוב בדרך. היא היתה הצלה בלתי צפויה בדמות של אישה עצמאית ואינטילגנטית שמחפשת משמעות ליתרה הבלתי ידועה של חייה. השאירה לי מילון אנגלי יפני אנגלי שכבר ניצלתי היום.
הדרך החלה ביום מעונן חלקית,
בשלשת הימים איתה, למדתי על יפן כפי שלא הייתי מצליח ללמוד במשך חודשי המסע כולו.
בסביבות 27-29 מעלות אם כי הלחות גבוהה כתמיד. בחרתי ב Henro Michi, הוא המסלול להולכי הרגל. הדרך הובילה במתינות כלפי מעלה לכיוון נקודת הגבול שמפרידה בין מחוז Kochi אותו אני עוזב לבין מחוז Ehime.
הדרך מלאה בפרחים ״הפיקטיבים״ שנראים כמו קליעה בעבודת יד. ארץ הפרפרים והציפורים. נחלים זורמים אם כי הדרך כבר נטולת זרימות פרועות כפי שהיה בימי הגשם. אגמונים קטנים נשקפים למטה ומדי פעם מגיע לכפר של כמה בתים שאפילו לא מצויין במפה. אני בעצם פותח ציר. קורי עכביש בעובי חוטי תפירה מאלצים לנפנף במטה ולפלס את הדרך, רק צלילי היער שמשתנים על פי העצים או הצמחים שבו. הרעש המרתק הוא ביער הבמבוק. חריקות, גניחות ונאקות. פס קול שמתאים לסרט אימה. חשבתי שהדרך מתאימה לאוהבי הלכת שבינינו עד שהדרך הפכה לטיפוס שאמור להגיע בתלילות יחסית לפס שעליו חורבות מקדש עתיק. הדרך הפכה פתאום למיטיבי לכת, לא לדאוג, לא לוקח אף אחד לשם. עם הכניסה ל Ehime Prefecture אפילו השילוט משתנה ואפילו לטובה. פה ושם שלט באנגלית שמציין את הכיוון למקדש מספר 40. ירידה מתונה יחסית לאגן הניקוז של נהר Sozu-Gawa. עופות מים, עיטים, ברווזים קורמורנים ונחש שחוצה לפני את הדרך. פרפרים, שפיריות, חרגולים, עכבישי ענק התלויים במרכז רשתות מופלאות, אידיליה. מתוך ידיעה שלא בוער להגיע לריוקן, הגעתי למקדש פשוט וצנוע יחסית. סופר הסתם הסביר לי שאת החותמת מקבלים בצד המקדש עצמו והראה לי שלט מאיר עיניים, ביפנית כמובן. הוא הבין עם מה יש לו עסק ומייד קפץ על המציאה, שלף מהמגרה שאלון באנגלית לא מי יודע מה של אוניברסיטה באהימה שעושה מחקר על הנרו זרים. שאלות שמתייחסות לסיבות שבגינן הזר בחר במסע, באיזה אופן זה נעשה, כמה זמן מוקצה למסע, שאלות על העדפות ותפיסות שונות. ישבתי נינוח כחצי שעה, ממלא הטופס בקפידה ובעזרת המילון תחקרתי את הבחור על הזרים שעושים את המסע. אלה הנתונים: כ 200-300 זרים עושים הנרו באוטובוסים, אלה כמובן גם בודהיסטים ממקומות שונים באסיה. כ 20-40 רוכבי אופניים, בין 5 ל-10 הולכי רגל. אני הישראלי הראשון שבו הוא נתקל. 
12:00, צלילי המוסיקה שמנוגנת לחקלאים (בכפרים שונים עדיין משמיעים סירנה היסטרית ומפחידה), עם השמע הגונג, נפתחו ארובות השמים וגשם סמיך החל לרדת. הריוקאן כ-200 מטר מהמקדש, לא נורא אם קצת ארטב. הגעתי רטוב ושמח לריוקן והסבתא קיבלה את פני בשטף אדיר של יפנית, רצה לטלפון, חזרה, דיברה, שוב ניסתה וכאן כבר צילצלתי לוונדי. מתברר שההזמנה בוטלה אך לחדש אותה לא ניתן. וונדי המסכנה, אחרי שניסתה למצוא חדר בכל מקום אפשרי, הופתעה לגלות שאפילו ביזנס הוטל סגור לרגל החג הלאומי. אמרתי לכם, אין כמו יפן! נמצא חדר במינשוקו כ 1500 מטר משם. בגשם זלעפות צעדתי 2 ק״מ וחזרתי 500 מטר כדי למצוא אישה חביבה, בעלת מינשוקו שנבנה לפני עשרות שנים. ללא אוכל, ללא מיבש כביסה אבל עם מקלחת ואמבטיה נעימה. ליבוש הבגדים יש מזגן בתוספת טורבו בדמות מייבש שיער. יבש זה כבר לא יהיה למחר. בדרך אספתי כמה פריטי מזון בחנות הנוחות Lawson. שם חשוב בתרבות היפנית, כמו גם Sunkus, Circle-K ואחרים. אני מאזין למוסיקה שאתי וחבל שלא העמסתי כמות כפולה ומשולשת. מחר צפוי גשם שמקורו בטייפון שמתחולל כבר ימים באוקינאווה שגרם כבר לדחיית ההליכה שלי אך הוא ממשיך להתברבר ולהשפיע על האזור בו אני נמצא. מן הסתם אלך עוד יום, בודד בגשם אך וונדי הדליקה קרן אור חדשה: מרי מהמשרד, שבה מאזור האסון בצפון מזרח ואמורה להצטרף אלי מחרתיים. חיי שוב משתנים ולטובה כמובן.עוד לקח קטן. אסור להחליף גרביים. עד כה השתמשתי בגרבי GoCoco שאמיר גלברג המליץ עליהם. כל יום שבתי וכיבסתי אותם. היום התפתיתי להשתמש בגרבי צמר מאותו מותג והרווחתי, כנראה ביושר, יבלת קטנה.
נכון שאתם לא רוצים את תיאור הטעמים של מה שנראה לי נכון לאכול בחנות הנוחות של Lawson?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה