שלש שעות ל- Tokushima, באוטובוס רגוע. לריוקן הראשון שנמצא בקרבת המקדש הראשון הגעתי בשעה 13:30 אך להכנס ניתן רק מ-4. במקדש הראשון אני רוכש את כל ערכת הצליינות ובעזרתה האדיבה של נזירה קשישה גלוחת ראש. זו היתה מעין סנסציה כאשר רשמתי מהיכן הגעתי. לדברי הקשישה, אני ההנרו הישראלי מעולם (או האנלו כפי שהם מבטאים) הראשון שידוע לה שנרשם במקדש, אלא אם יוכח אחרת. כששבתי לריוקן ונכנסתי לאונסן לתדהמתי, יצא מולי אדם בעל חזות מערבית.. מכל האנשים בעולם, הוא עם אשתו יחלו מחר את המסע ויעשו מה שיצליחו בשלשה שבועות. לפני שלשים שנה היא התנדבה בבית חולים הדסה בהיותה פיזיוטרפיסטית. עדיין זוכרת לאמר ״אני לא מבינה״ "איפה השירותים״.
כנראה שקובו דאיישי שוחר לטובתי. הקשישה נעזרה בשלש בנות כדי לתרגם מילה או שתיים. אחת מהשלש, כבת ארבעים סיפרה שהיא מנגנת על חליל במבוק יפני והשתיים רוקדות ריקוד הודי מסורתי, הן עשו זאת קודם לכן והן בדרכן למקדש 2 כדי לנגן ולחולל. הן ביקשו שאצטרף. עוד חווייה בלתי נשכחת. ראשית הן לימדו אותי את טקסי הכניסה, התפילה, הדלקת הנרות והחתמת הספר ולאחר מכן ניגנה המבוגרת נגינה שנעה מצרידות מצמררת לנגינה צלולה ורהוטה עד כדי התרגשות של ממש. לאחר מכן שלפו שתי הבנות סי.די. ורמקולים על סוללות ורקדו לצלילי מוסיקה הודית מסורתית ולא מן הסוג המוכר. ניכרה התנועה של העיניים והראש במחול הדמיוני הזה. נפרדנו כשהן מזמינות אותי להופעה נוספת במקדש 3.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה