88 temples are behind me. Safe and sound I'm at my last Ryokan here in Shikoku Island.
It was a unique experience. Hopefuly all my Hebrew writing will be translated and you'll have the opportunity to learn about Japan you may not know. Hope you'll be able to learn about the wonderful people of this island, their big heart which overflows the rivers, mountains and seas they are surrounded by. I do not feel as if I concoured something, it was a mission I wanted to accomplish and I am glad I did but with great humble towards the magnificant people I met and specially to Sanae who simply wanted to do good before she'll depart to her final voyage. I could not accomplish the trip without her help during Typhoon days.
Thnks to Mari who joined me for a whole week. She is the ultimate guide and teacher to be with when you are in Japan and last but not least my admired Wendy Lugasi. She made it possible on a daily basis!!
Chanoch Nuki san - Japan
המחצית השניה של היום, היום בו סיימתי את המשימה ולא סיפרתי במייל הקודם. כל דבר בעיתו. Okuboji הוא מקדש 88. הטיפוס והירידה אליו היוו סיום נאות למסע שנמשך 35 יום. הספר עימו אני הולך מציין שהמסע אמור להמשך בין 35 ל- 40 יום. ומכיוון שהנשמה הטובה Sanae חסכה לי כמה ימי הליכה, ההערכה כנראה נכונה.
טלפנתי לסנאה שוב ושוב והיא לא ענתה. אחרי ימים שבה אלי וסיפרה שהיא בבית חולים. מצבה לא מזהיר. לפני כמה ימים צלצלתי והיא סיפרה שהיא עוברת לסביבת טוקיו כדי להיות בבית חולים שיוכל לטפל בה. היום, כשעמדתי מול ההונדו, הוא המקדש הראשי, חשבתי עליה ובניגוד למנהגי כשאני לבד, הדלקתי נר, הדלקתי בו שלשה מקלות קטורת, הקשתי בפעמון המקדש וחשבתי עליה.
אני שמח לסיים את המסע המאתגר הזה אך ללא אופוריה וללא הרמת ידיים לאויר. במסלול כה ארוך פגשתי הרבה מאד אנשים ועם רב רובם לא יכולתי לתקשר אך את כולם אני אוהב. הם יפנים נדיבים, טובי לב, מוכנים לעזור ללא כל יכולת לממש את רצונם בגלל מגבלות השפה והם כולם שומרי מסורת. הם אינם דתיים, אין עליהם כל חובה דתית כלשהי, אין תרי״ג מצוות ואין איסורי יומיום שמחייבים הנחייה מחכם באשי כלשהו. אם יזדמן להם לעבור ליד מקדש, מיעוט ייכנס לתוכו המקדש הוא מקום שטוב להכנס אליו אם רוצים לבקש משהו אך אל תטעו, הם יודעים שדבר לא ישנה.
היפנים בעיני הם המרתקים באנשים. אלפי שנים לא נטמעו בקרב אחרים והמסורת שלהם נשמרת בסובלנות בלתי מובנת לצד אימוץ כל טכנולוגיה אפשרית. הם חקלאים נצר לחקלאים של מי יודע כמה מאות ואלפי שנים ובני הכפר ממשיכים לקיים את החקלאות שאינה קשורה לאורז באופן שאבות אבותיהם נהגו לעשות. הם אוכלים כולם את אותו אוכל, בוקר צהרים וערב וכנראה שהגברים שותים את אותה בירה Asahi.
מחר אשים פעמי לכיוון קיוטו ואתחיל בסידורים להקדים את הטיסה. אם יתאפשר, אשמח להשאר עוד יומיים בעיר הנפלאה הזו ולנסות להיות מונהג ומובל עלידי אבי או מי מאנשי Windows to Japan
מוזר אך מכל אלה שפגשתי והם דוברי אנגלית היו אלה נשים. בארוחת הערב האחרונה ישבה מולי Yoko, שפתחה בשיחה באנגלית. היא הראשונה שפגשתי, הנרו אישה בודדה ומחר היא משלימה את המשימה בטיפוס למקדש אחרון שלה. קשה להאמין שהאנגלית כה רצוצה למרות ששהתה באוניברסיטת מישיגן כלבורנטית במשך שנתיים תמימות. היא מעידה על עצמה שהיא פשוט התביישה לפתוח את הפה במשך שנתיים. היא רצה מרטון באופן סדיר. בעזרתה הבנתי לאן פניהם של שני המבוגרים הנוספים בשולחן. הם סיימו מסע מכונית והם בדרכם למקדש מס׳ 1 כי אחד מהם שכח את הפתק/צלמית של בודהה. כפיתי עצמי עליהם ולאחר נסיעה די לא נעימה בכבישים מפותלים וצרים עם נהג לא מי יודע מה, הגעתי גם אני למקדש 1. פניתי מיד לחנות המפעל ואמנם שם מצאתי את הנזירה הנדיבה מן היום הראשון,שזיהתה אותי מייד וקראה Finish, Finish Israelu. הושיטה את ידה הדקיקה ונפרדנו לשלום. אני באוטובוס לקיוטו. תחושה מוזרה, אני נע ברכב והעיניים תרות אחר סימוני הדרך של ההנרו.
קיוטו. עולם אחר וכל לבן שאני רואה ממחיש לי כיצד הסתכלו עלי בני שיקוקו. צלצלתי למשפחת Arai לבשר להם שהמסע הסתיים. הירוקו התרגשה וקצת התבלבלה לה האנגלית ומוטואו התעקש לדבר אתי שוב. שיחה נעימה מאד.
עדכנתי את מרי גם כן ולכן אני ישוב עכשיו בחצר הפנימית של מוזיאון Hosomi בקיוטו ומאזין למרי שרה עם הרכב מוסיקלי של פסנתרנית, גיטריסט, קונטרה בסיסט, סקסופוניסט ששר גם הוא, נפלא וצעירה על תופים וכלי הקשה. בוסה נובה, מוסיקה לטינית, ג׳אז וגם מוסיקה יפנית. קשה לתאר את השינוי הדרמתי משיקוקו בבוקר ומה שעובר עלי כרגע בקיוטו המיוחדת הזו עם עוד שני אמריקנים האחד יהודי והשניה שגדלה בניו יורק ויודעת על יום כיפור ועל יהודים יותר ממנו. מרי מפדחת אותי בבקשה לעמוד לפני הקהל. אנח האורח שלה הערב והיא מספרת על הגבורה שבסיום ההנרו. מחיאות כפיים!!
בשלב זה אני מסיים את סיפורי. מכאן ואילך לא אהיה במקום שלא תהיו ואין כל תיאור חדש שאוכל לתאר.
תהיה לכולכם שנה טובה, שנה של בריאות ושלום
יותר מזה אנחנו לא צריכים
חנוך
Nuki Henro
יופי! יופי! יופי!
השבמחקכל הכבוד על הדיווח והתמונות - וזה רק בעקבות רפרוף ראשוני.
מקווה שנזכה גם לספורים בקולך - בשבת.
עירית
הי דוד
השבמחקמאד מעניין לקרוא על המסע המופלא שלך.
אני יכולה רק לנסות ולדמיין את העוצמות שחשת.
אני שמחה שזכית לטעום עומק רגשי ותחושתי שכזה.
טלי